054-2106470

אמני אדמה, עזרא אוריון ופיסול סביבתי

בשנות השישים התחיל מרד כנגד המסחור של האמנות. המורדים עזבו את הערים הגדולות ויצרו במרחב הפתוח. הם יצרו בחומרים מקומיים עבודות שמתקשרות עם סביבתן. את היצירות שלהם אי אפשר למכור. כדי לחוות אותן צריך להתאמץ – לעלות לרגל. צריך להגיע אל מישור נידח כדי לראות את החפירת 'השלילה הכפולה'. צריך לנסוע אל ימת מלח נידחת כדי לראות את 'המזח הספירלי' ואל הר געש מפוסל. צריך לטפס אל בקעה הררית כדי לחוות את 'כן השיגור של התודעה'. רק בעונה מסוימת אפשר לראות את 'שדה הברקים' בפעולה.
חלק מהיצירות כבר נעלם, התפורר בכוחות הבלייה ונותר רק כתיעוד צילומי. עולם האמנות חטף 'מכה על התודעה', אבל נשאר בעיר. המסחר בציורים ופסלים, שעוברים דרך דלתות הגלריות נמשך, אבל המסר של נביאי הפיסול הסביבתי ממשיך להדהד במדבריות.
עזרא אוריון היה הפסל הסביבתי הישראלי המובהק ביותר. כך כתב: "בהר הנגב ובסיני יש שרידי תרבויות של חצי-נוודים מתקופת הברונזה, אשר עיצבו קוי אבן ארוכים – – אנשים אלה מיקמו מאות קברי ראשי בתי האב, או ראשי השבטים שלהם, על קוי-הרקיע – ועל פני פסגות המסלע –
העבודות שעשיתי על פני שדה צין, על פסגת הר ארדון שמעל מכתש רמון, מול הר עריף א-נאקה ומול פסגת האנפורנה, משתייכות מהותית לפיסול הארכיאולוגי הזה – גם הן נוכחות לקונית באבנים שהוסעו בתהליכי הבליה – ישויות גיאומטריות בהן מכריעה הבחירה הגיאו-פיסולית – האיתור המדויק והפנית הציר מול שיאי הנסיקה הטקטונית. ישויות פיסול הן משגרים – – -הפיסול שאני מנסה להמשיך מכאן הוא באותו כיוון, רק רחוק יותר – במאדים. כוכבי הלכת הקרים, כל המוצקים ביקום הזה הם מדבריות."
מאידך, הפיסול הסביבתי מעורר תגובות נעזמות משומרי הסביבה.